בשנים האחרונות ישנם מחקרים רבים שבודקים את הקשר בין גוף ונפש. אחד המפורסמים שבהם הוא מחקר שבחן את האפקט של פעילות גופנית בטיפול בדכאון. במובן מסוים, פעילות גופנית יכולה להיחשב כטיפול שהוא חלומו של כל פסיכיאטר. הסיבה לכך היא שבדומה לתרופות פסיכיאטריות שכיחות, פעילות גופנית משחררת משדרים עצביים – נוירואפינפרין, סרוטנין ודופמין – שיש להם תפקיד חשוב במניעה וטיפול בדכאון.
המחקר בחן את יעילות הטיפול בדכאון בקרב 3 קבוצות של אנשים שאובחנו עם דכאון קליני:
- קבוצה שרק עשתה פעילות גופנית
- קבוצה שקיבלה טיפול תרופתי פסיכיאטרי
- קבוצה שעשתה פעילות גופנית וקיבלה טיפול תרופתי
לאחר 16 שבועות נמצא כי כל הקבוצות השתפרו ללא הבדל משמעותי ביניהן. ממצא לא פחות מעניין הוא שלאחר 10 חודשים של מעקב נמצא כי:
- בקבוצת התרופות היתה נסיגה ב- 38% מהמקרים
- בקבוצת התרופות+הפעילות הגופנית היתה נסיגה של 31% מהמקרים
- בקבוצת הפעילות הגופנית היתה נסיגה של רק 9%
כלומר, לאורך זמן הפעילות הגופנית שימרה את האפקט הטיפולי יותר משאר הקבוצות. ההסבר לכך יכול להימצא במחקרים אחרים שמראים שככל שאדם מתאמץ להשיג משהו תהיה לו תחושת משמעות והישג גבוהה יותר בהשוואה לקבלת אותה תוצאה ללא מאמץ מצידו.
בשורה התחתונה: אם אתם בדכאון כדאי לעשות פעילות גופנית (עם או בלי תרופות) – לפחות 3 פעמים בשבוע פעילות אירובית במשך חצי שעה בכל פעם.